המחווה המרפאת והמחווה המחנכת \דר' מירון ברק

המחווה המרפאת ('המחווה הרפאלית'): היטיב רבי נחמן מברסלב לתאר את המחווה המרפאת בסיפור הבא :

"פעם אחת בן מלך נפל לשיגעון וחשב שהוא עוף הנקרא הינדיק, דהיינו תרנגול הודו, וצריך לשבת ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. כל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה, והמלך היה בצער גדול, עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאו. אז הפשיט החכם את עצמו לערום מלא, ישב תחת השולחן עם בן המלך, וגרר פרורים ועצמות. שאלו בן המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה? השיב לו החכם: ומה אתה עושה פה? ענה לו: אני הינדיק. אמר לו החכם: אני גם כן הינדיק. כך ישבו שניהם יחד זמן מה, עד שהתרגלו זה לזה. אז רמז החכם לסועדים והם השליכו להם שתי כתונות, אמר החכם - הינדיק לבן המלך: 'אתה חושב שהינדיק אינו יכול ללכת עם כותונת?' יכולים להיות לבושים כותונת ואף על פי כן להיות הינדיק. ואז לבשו שניהם הכתונת. לאחר זמן מה רמז שוב לסועדים והשליכו להם מכנסיים, אמר לו החכם – הינדיק: 'אתה חושב שעם מכנסיים אינך יכול להיות הינדיק? ואז לבשו את המכנסיים, וכך לבשו את שאר הבגדים. לאחר מכן רמז שוב החכם – הינדיק לסועדים והם השליכו להם מאכלי אדם מהשולחן. אז אמר החכם לבן המלך שוב: 'אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר חדלים מלהיות הינדיק? אפשר לאכול מאכלים טובים וגם להיות הינדיק'. ושניהם אכלו. לאחר מכן אמר לו החכם לבן המלך: אתה חושב שהינדיק מוכרח להיות דווקא מתחת לשולחן? אפשר להיות הינדיק וגם לשבת ליד השולחן. וכך התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי.'

סיפור זה מבטא למעשה את העיקרון הטיפולי הבסיסי שלאורו מטפל העובד בגישה של הרפואה האנתרופוסופית. העיקרון מכיל בתוכו התייחסות אינדיבידואלית ואמפתית למצב החולי של המטופל ובו זמנית מפגש בין אדם לאדם ב'גובה העיניים' עימו - שנים אשר בלעדיהם לא ניתן יהיה להגיע למעשה הריפוי הנכון.

לכן על המטפל המבקש לרפא מתוך מחווה זו, ל'רדת' ולהצטרף באמצעות היכולות האמפתיות שלו אל הכאב והמצוקה בה מצוי המטופל לשהות בהם ביחד עימו ,לשאת ביחד עם המטופל את כאבו, וביחד אתו להתאמץ לחקור ולממש את תהליך הריפוי הנכון אשר אמור להוביל את המטופל למקום חדש ובריא יותר.

המחווה המחנכת (המחווה המיכאלית): במחווה זו המחנך עומד מול התלמיד. מעצם טבעה של מחווה זו שהמפגש בין השניים אינו מתקיים ב'גובה העיניים' הן בשל פער הגילאים והן בשל העובדה שהמחנך לרוב עומד והילד ישוב בכיסאו. האסימטריה שבמפגש והשיפוט של המחנך כלפי הילד הכרחיים לצורך המעשה החינוכי הנכון. מטרתו של המחנך במחווה זו הינה לחנך את התלמיד והוא עושה זאת ע'י כך שהוא מסמן ומאיר לילד את הדרך אל המקום ההתפתחותי הגבוה יותר מהמקום בו הוא מצוי. מתוך מחווה זו על התלמיד לעלות ולעשות את הדרך בעצמו ,תוך שהוא 'נושא עיניו' ושואף להגיע אל המקום ההתפתחותי הגבוה יותר שאליו מכוון המורה במחווה של יראת כבוד. לכן במחווה המחנכת חיוני שהמחנך יפנה אל ה'מרכז' של הילד וינקוט במידת הצורך בשיפוטית כלפיו, לעומת המחווה המרפאת בה יפנה המטפל אל המטופל מה'היקף' שלו, ואל לו לשפוט את המטופל בכל דרך שהיא.

המחווה של המחנך בן זמננו: בזמננו הולך ומתבהר למחנכים רבים כי העיסוק בחינוך אינו יכול עוד להתמקד בחינוך בלבד וכי שאלות חינוכיות שזורות בשאלות של בריאות גופנית ונפשית אצל רבים מהילדים המתחנכים במסגרות הרגילות ולא רק במסגרות של החינוך המיוחד. עיסוק זה בשאלות של מחלה ובריאות במאה – 21 הינן פועל יוצא הן של הערנות הגוברת בזמננו לנושא הבריאות ובמיוחד לשכיחות ההולכת וגדלה בתחלואה של ילדים ובני נוער. כבר לפני מאה שנה הצביע על כך ר.שטיינר כשתיאר בפני המחנכים והרופאים איתם עבד את החינוך והרפואה כ'שני צדדיו של אותו המטבע'.

ההבנה המתגבשת בזמננו אצל רבים מהמחנכים הינה כי במהותו של המעשה החינוכי טמונה גם היכולת הפנימית של המחנך והן של הגישה הפדגוגית בה ינקוט ,להשפיע על מצבו הבריאותי של הילד או על המחלה/הפרעה ממנה סובל הילד ואף למנוע את הופעתה במידה ומופיעים סימנים מקדימים. לכן, על מחנך המעוניין להשפיע על תהליכי הריפוי ועל מצבם הבריאותי של תלמידיו (ובכלל זה גם על תלמידיו הבריאים) יכול לשלב אל תוך עבודתו את המחווה המרפאת המכילה והעוטפת שכלל איננה שופטת ולסירוגין את המחווה המחנכת המאבחנת, השופטת והמעוררת גם יחד ולשלב בתנועה מתמדת את שתי מחוות נפש אלו בהתאם לצרכיו של התלמיד. במנעד שבין שתי מחוות אלו ניתנת למחנך האפשרות להעצים את האלמנט האמנותי שלו כמחנך והן כמרפא.

חשוב להדגיש כי שלב מקדים ומכין למחווה המרפאת תמיד כרוך בתהליך שיפוטי אשר בא לידי ביטוי בשלב בו הרופא/מטפל נידרש לעשות את האבחנה. האבחנה של המחלה/הפרעה הינה תהליך שיפוטי של המחלה/הפרעה אך לא שיפוטי כלפי המטופל והיא אמורה להנחות את המטפל אל התהליך המרפא.